«

»

דצמבר 05

כששפת גוף ניצחה בבחירות לנשיאות

ההצצה בשעון, הצרחה, הוצאת הלשון, הזיעה – לפניכם סקירה היסטורית מצולמת של כל המקרים בהם שפת גוף קבעה מי יהיה נשיא ארצות הברית. כל האירועים האלו ואחרים הולידו את ה"ביו-פוליטיקה" שחוקרת את ההשפעה של הביולוגיה על הבחירות וחשיבות הוויזואליה ושפת הגוף. חברת 'לדעת להופיע' מציגה: הנשיאים שלא ידעו להופיע והלכו הביתה:

ניצחון כפול:

רגע מכריע בתולדות לימודי שפת הגוף התרחש ב26 בספטמבר 1960 בעימות הגורלי בין ג'ון קנדי לריצ'ארד ניקסון על נשיאות ארה"ב. תוצאות העימות הובילו לסדרה של מחקרים בנושא שפת גוף ובמקביל שינו את הדרך שבה פועלים מנהיגים ויועצי תקשורת בזירה הציבורית.

מה שצופי הטלוויזיה ראו בעימות ניקסון קנדי

מה שצופי הטלוויזיה ראו בעימות ניקסון קנדי

מי ניצח בעימות? כרגיל, התשובה היא: תלוי את מי שואלים.

פילוח נתוני הסקרים לאחר העימות בקרב אזרחי ארה"ב גילה כי לדעת מאזיני הרדיו ניקסון ניצח בעימות. לעומת זאת צופי הטלוויזיה סברו שקנדי הוא המנצח. הכיצד?

רדיו מול טלוויזיה:

המסר המילולי, כלומר הטיעונים של ניקסון היו משכנעים יותר מאשר אלו של יריבו. לכן מי ששמע דרך הרדיו האמין שניקסון הוא המנצח בעימות. מנגד, המסרים הלא מילוליים של קנדי היו טובים יותר ומפני כך מי שראה העניק את הניצחון לקנדי.

ניקסון הגיע לעימות חולה, אחרי טיסות ארוכות וללא מנוחה. הוא סירב להתאפר ולבש חליפה אפורה מבד עבה. השילוב של חוסר האיפור, הבד העבה והמצלמות הבוהקות גרם לניקסון להזיע במהלך העימות מול עיני האומה. גם צבע חליפתו לא החמיא לו, במיוחד על רקע התפאורה באולפן שאף היה הייתה אפורה. בשל צליעה ברגלו הוא התנדנד שוב ושוב מרגל לרגל. קנדי לעומת זאת נראה צעיר ורענן.

וכך לא המהות אלא הצורה היא שקבעה מי יהיה נשיא ארצות הברית. צפו בעימות וראו כיצד הזיעה והמצמוצים של ניקסון גרמו לו להפסיד את הבחירות:

YouTube Preview Image

עידן הנראות:

התובנות מעימות קנדי ניקסון הולידו שורה ארוכה של מחקרים על חשיבות שפת הגוף ותקשורת לא מילולית. חוקרים רבים הצביעו על כך שהמסר הלא מילולי משמעותי יותר מהמסר המילולי. העלייה בכוחה של הטלוויזיה שינתה גם את הפוליטיקה' כדי להיבחר צריך: 'לעבור מסך'.

ההבנה כי בעידן הטלוויזיה המסרים הלא מילוליים חשובים יותר מאשר תוכן הדברים שינתה את הדרך שבה יועצי תקשורת ופוליטיקאים מתנהלים בזירה הציבורית והתקשורתית. תשומת לב רבה יותר ויותר ניתנה ללבוש, הופעה חיצונית ומסרים לא מילוליים. לנשק תינוקות זו רק דוגמה. הפוליטיקאים הפנימו את שלטון הטלוויזיה בעידן הנראות ולכן מייצרים תמונות במיוחד עבורה. הם מגיעים לאולפנים עם מסמכים אותם הם שולפים מהכיס, מתלבשים בהתאם, מנסים לייצר דרמה ויזואלית (איציק מרדכי: 'ביבי, תסתכל לי בעיניים'), שולחים תמונות וקטעי ווידאו לעיתונאים ומתאמנים על שפת גוף. כעת כל קמפיין פוליטי מלווה בשורה של אנשי מקצוע בתחום הוויזואלי: יועצי תדמית, מאמני שפת גוף, סטייליסטים, מעצבים, ממתגים, צלמים וכו'. במקביל נוצר תהליך של 'תקשורתיזציה' כלומר – את קבלת ההחלטות מנחה השאלה: איך זה יראה בתקשורת….

כל שנייה גורלית:

הנשיא בוש האב: "מתי כבר ייגמר הזבל הזה?"

הנשיא בוש האב: "מתי כבר ייגמר הזבל הזה?"

שפת הגוף הכריעה גם עוד עימותים לנשיאות ארה"ב. למשל את העימות בין הנשיא בוש האב ובין ביל קלינטון ב 1992.

מול שאלות שהופנו מהקהל ביל קלינטון ידע להגיב בחום, אמפתיה והקשבה. לעומת זאת בוש האבא (הנשיא המכהן) התייחס לאחת מהשואלות בחוסר עניין בשעה שהיא דיברה על קשייה הכלכליים. בשלב מסוים בעימות נתפס הנשיא בוש מציץ בשעונו בחוסר סבלנות. כעבור שנים הוא הודה: 'רציתי לדעת מתי כבר יסתיים הזבל הזה…" ההצצה בשעון הפכה למעין סמל שצולם ושודר שוב ושוב והדבר השפיע על הדחתו מהבית הלבן.

עם השנים הצטברו עדויות נוספות לכך שהיחס האישי והרגשי למועמד הוא משמעותי יותר מאשר העמדות שהוא מציג. חוסר הרגישות של הנשיא המכהן והלחץ והזלזול שהפגין הנשיא בוש האב באמצעות הצצה בשעון היו אסון אלקטורלי. הצבעה היא עניין של רגש, תקשורת לא מילולית פונה אל הרגש ומשום כך היא כל כך משמעותית. הצילום, הלבוש, החיוך, המחוות כל אלו הופכים למשמעותיים.

יש לי צווחה:

הווארד דין מושל מדינת וורמוט עשוי היה להיות המועמד של הרפובליקנים לנשיאות ב 2004 אלמלא טעות קריטית אחת שעשה בתחום הלא מילולי. דין היה מועמד שהצליח לזכות בתמיכה רבה במהלך הפריימריז עד שהשמיע צרחה אחת אומללה.

בנאום נלהב שנשא במדינת איווה בליל הבחירות שם, הסיר המושל את הג'קט, הפשיל שרוולים וניסה לשלהב את הקהל בהמשך המירוץ לנשיאות. בעודו מונה מלא באנרגיה את רשימת המדינות שעתיד הוא לכבוש בדרך אל הבית הלבן נפלטה מפיו צווחת התלהבות מוזרה שנועדה להלהיב הקהל:

 YouTube Preview Image

בטלוויזיה  צרחה זו שודרה שוב ושוב וגרמה ללעג ולבוז כלפיו כאילו איבד את שיקול הדעת ושלוות הנפש. אפילו התעורר פקפוק בנוגע שפיותו. נאומו של דין זכה לכינוי  'I HAVE A SCREAM' (יש לי צווחה) וזאת כפרפרזה על הנאום המפורסם של מרטין לותר קינג 'I HAVE A DREAM'. מאותו ליללה ואילך מעמדו של דין התערער והוא נחל תבוסה בהצבעות במדינה אחר מדינה והפסיד את הקמפיין.

ירד מהבמה:

הצילום של ג'ון מקיין וברק אובמה

הצילום של ג'ון מקיין וברק אובמה

תמונה מביכה ומפורסמת אחרת צולמה בסיומו של העימות בין ברק אובמה וג'ון מקיין. התמונה הזו היא תולדה של העבודה שגון מקיין הוא גיבור מלחמה אמריקני שעבר עינויים קשים בשנים ארוכות בשבי הוויטקונג בוויאטנם. הפגיעה בגפיו העליונות (הוא לא יכול להרים את ידיו מעבר לגובה הכתף) בשילוב של רגע מעידה ביציאה מהעימות יצרו את הצילום שראו אזרחי ארצות הברית. ההערכה היא שבאופן תת מודע צילום לא מחמיא זה השפיע על אזרחים רבים למי להצביע.

הסנטר והמעמד הגבוה:

אין צורך להיות מופתע מחשיבות המסרים הבלתי מילוליים ושפת הגוף בהשפעה על תוצאות הבחירות. כבר עשרות שנים שלא נבחר לנשיאות ארצות הברית מועמד שחובש משקפיים. ב17 מתוך 21 מערכות בחירות שנחקרו המועמד שניצח הוא זה שהיה גבוה יותר. כן, סנטימטרים שווים נשיאות.

במחקר שאומת במדינות שונות בעולם הוכח שעל סמך רושם ראשוני והיחשפות לתמונות למשך שניות ספורות יודעים אנשים לזהות מי יהיה המועמד שייבחר לסנאט/לקונגרס. ההתאמה בין תשובות הנבדקים על סמך הרושם הראשוני (הם לא הכירו כלל את האדם שראו) להצבעה בפועל הייתה  70%. התברר כי המשפיע המרכזי ביותר הוא סנטר מרובע! (משדר מראה מנהיגותי) וחיוך קל וקטן שמפגין ביטחון ושלווה. מחקרים אחרים גילו שגם יופי חיצוני הוא גם מרכיב מכריע בבחירות.

המעמד הגבוה - בדר"כ המועמד הגבוה יותר יהיה נשיא ארה"ב

המעמד הגבוה – בדר"כ המועמד הגבוה יותר יהיה נשיא ארה"ב

ביו-פוליטיקה:

כל התגליות הללו במחקר והעדויות ההיסטוריות בשטח גורמות בשנים האחרונות להתפתחותו של תחום חדש: "ביו-פוליטיקה". תחום זה מתעצם בין היתר מתוך ההבנה שמסרים לא מילוליים ותת מודעים משפיעים על תוצאות הבחירות לא פחות מאשר המסרים והתוכן.

בביו-פוליטיקה בוחנים גם את המועמדים על בסיס שפת גוף וסכמות המתעוררות מרושם ראשוני ובמקביל בוחנים את המצביעים על פי מין, מגדר, גיל וכו'. משורה של מחקרים מתברר שהוויזואליה משפיעה על המוח שלנו יותר מאשר המסרים המילוליים. מסתבר שפעמים רבות הביולוגיה מנצחת את הפוליטיקה ושפת הגוף מכריעה את הבחירות.

לפני העימות המכריע בין אובמה לרומני ב- 2012 לימד אותנו הווארד דין (ראה לעיל 'יש לי צרחה') כי הוא למד את הלקח מהכישלון הכואב שלו. לדבריו: 'כדאי לצפות בעימות ללא סאונד כי ממילא לא התוכן הוא שקובע אלא ההופעה'.

YouTube Preview Image

ישנה שורה ארוכה של סיבות והוכחות לכך שתקשורת לא מילולית היא המשפיעה והמשמעותית ביותר בבחירות ובפוליטיקה: המוח מעבד מידע ויזואלי במהירות רבה יותר וזוכר אותו לאורך זמן רב יותר. הכלל כי תמונה שווה אלף מילים נכון גם לגביי תאי המוח שלנו. בנוסף שפת הגוף היא הנפוצה בעולם, היא הקדומה ביותר מבחינה אבולוציונית והיא השפה הראשונה שאנו דוברים עוד כתינוקות.

דוגמאות מהביו-פוליטיקה: אחד המחקרים מלמד כי מצביעים שנחשפו לתמונות טובות של המועמד תמכו בו יותר מאשר אלו שרק נחשפו לעמדותיו. מחקר אחר (גרבלסקי) גילה שההתאמה בין שפת הגוף למילים בעימותים פוליטיים היא שקובעת את זהות המנצח בעימות. מחקר נוסף (באב"ד) הוכיח כי חיוך במהלך הראיון מגביר את התמיכה במועמד. אכן, בסופו של דבר שפת גוף היא המנצחת הגדולה בבחירות.

הידעת?! לפני העימות הטלוויזיוני ב 2012, ברק אובמה הסתגר 3 ימים להכנה ולסימולציות מול מצלמה. אם אובמה המנוסה והכריזמטי זקוק לסימולציות ואימונים, אז כל מנהל צריך להתאמן כדי להופיע ולהשפיע. חברת 'לדעת להופיע' מציעה סדנאות וסימולציות מקצועיות לשפת גוף, עמידה מול מצלמה, הופעה בפני קהל והכנה לראיונות בתקשורת.  

לסיום, כדאי להשתמש בשפת הגוף שלך ולהקליק כדי לחלוק את המידע עם אנשים נוספים בפייסבוק….

Related posts:

תגובות

comments